רוב האנשים הנורמטיביים יתגייסו לעזרת בני משפחתם במקרה שאלה יקלעו לחובות; רוב האנשים גם לא ידמיינו תרחיש אימים של הגעת מעקלים לביתם. ואולם, מה עושים כאשר אנשי ההוצאה לפועל דווקא כן מתדפקים על הדלת, אדרבה בעקבות סיוע לבן משפחה חייב?
רותי (שם בדוי) היא אלמנה בשנות השישים לחייה שמאז מות בעלה לפני כשנתיים מתגוררת עם בנה הצעיר בנחלה משפחתית במושב בצפון. הצלע השנייה בסיפור היא אחיה, עודד, שבעבר הלא רחוק נהג להגיע למושב אחת לתקופה ולהתארח בביתה למשך פרקי זמן משתנים.
לפני מספר שנים נקלע עודד למשבר כלכלי שהוביל להתפרקות התא המשפחתי שלו ולהיערמותם של חובות. עם הזמן, מאחר שלא הצליח לשלם את הכספים הרבים, נפתחו נגדו תיקים שונים בהוצאה לפועל והוא עצמו הפך נתון לחסדי הנושים, שלא הרפו. כך, ככל שעבר הזמן, הוא פיתח לעצמו מנגנון הסתתרות אצל קרובים, לרבות אחותו המסורה, ומעברים תכופים מבית לבית.
בוקר אחד לפני מספר חודשים הגיעו לנחלה שבמושב שני גברים שהציגו את עצמם כעובדי לשכת ההוצאה לפועל והודיעו לרותי כי באו לעקל (ב’רישום’) את המיטלטלין בביתה. רותי המבוהלת מיהרה להודיע להם, שאין להם מה לחפש אצלה היות שאין ומעולם לא היו לה חובות, מה גם שהרכוש בביתה כולו שלה. עם זאת, המעקלים סרבו להקשיב ואמרו כי מי ששלחו אותם הם נושיו של אחיה, שביצעו מעקבים אחריו, הגיעו למסקנה כי הנחלה היא ביתו ומכאן קיבלו היתר לעקל את כל הרכוש שנמצא במקום.
למרבה הצער, הסיפור הזה כלל אינו נדיר אלא להפך – משפחות רבות נקלעות למצבים מהסוג, בדרך כלל על לא עוול בכפן. אם כן, איך נחלצים מהמלכודת?
הדרך המשפטית שבאמצעותה משפחה יכולה להימנע מעיקול פיזי היא פניה לבית המשפט בבקשה להצהיר כי הבית וכל הרכוש המצוי בו שייכים לה בלבד, אבל יש לקחת בחשבון שמהלך שכזה כרוך ביעוץ משפטי שלו עלות כספית. כך פעלה רותי ואכן, הלחץ פחת לאחר שניתנה הכרזה שיפוטית כי היא – ולא אחיה – הבעלים של הרכוש בביתה. עם זאת, המתח והבושה מפני השכנים והמכרים הותירו בה ובילדיה צלקת עמוקה, שבסופו של דבר אף גרמה לה להפחית את תדירות האירוח של עודד בבית.
ובכל זאת, הסדר משפטי או לא, ההתרחשות המטרידה הזאת מעלה שאלות נוקבת: האם כחברה אנחנו מסכימים להרשות הפעלת לחץ על הורים ואחים בגין חובות של בן משפחתם? אדרבה, האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הלחץ שמופעל על בני המשפחה גם אם במקרים מסוימים הוא עלול להוביל להתרחקות מוחלטת שלהם מהחייב?
בשנת 2004 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין במקרה דומה לזה של רותי. במסגרת אותה פרשה, המעקלים הגיעו לבני משפחה של החייבים, שטענו מצדם כי המיטלטלין בביתם שייכים אך ורק להם. עם זאת, המעקלים הסכימו לבטל את העיקול רק בתמורה לחתימה על ערבות להחזר החוב, ויש לציין כי ה”ביקור” כלל איומים והפעלת לחץ כמעט לכל אורכו.
בני המשפחה אמנם חתמו על הערבות אבל מאוחר יותר פנו לעורך דין והודיעו לנושים על ביטול הפרוצדורה. בנוסף, הם פנו לבית משפט והצהירו כי הערבות נחתמה בכפייה ולכן בטלה. בסופו של דבר, כל הערכאות – השלום, המחוזי והעליון – צידדו בעמדת המשפחה והרכב השופטים בעליון אף כתב, כי הנושים ששלחו את המעקלים פעלו בחוסר תום לב ועשו שימוש לא ראוי בזכות העיקול שעמדה להם.
הניסיון לעשוק משפחה – הורים או אחים שמבקשים לסייע ליקירם – הוא משהו שיש להוקיע בכל דרך, ובית המשפט העליון נתן את חותמתו לכך. ועדיין, לא כל אלה שנופלים לבורות עמוקים של חובות לא להם יודעים כי ישנם פתרונות, ורבים מהם טועים לחשוב כי הגעתם של המעקלים היא סימן לכך שכלו כל הקצין. עם זאת, פסק הדין וההלכה שנקבעה לפיו הם בגדר הצלה לכל דבר ועניין. במלים אחרות, כאשר מדובר בחובות כספיים מול זכויות בסיסיות, סביר שהזכויות יגברו.
קישור לכתבה בסלונה: http://saloona.co.il/shulamitschenkler/?p=14?ref=blog_morefrom