עד לפני כשנה, עדי ובעלה אסף חיו בצנעה בדירה קטנה עם הוצאות שוטפות רגילות. אסף השתכר שכר מינימום ואילו עדי עבדה במשרה חלקית והתרכזה בעיקר בניהול הבית ובגידול בנם הפעוט. בנוסף להוצאות השוטפות, הזוג שילם באופן קבוע החזרי הלוואה שניטלה מאחד הבנקים לצורך התגברות על גרעון בתזרים המזומנים החודשי, הלוואה שהוגדלה מספר פעמים בעצת הבנק.
האידיליה הקטנה הסתיימה באביב שעבר עם נטישתו של אסף, שעזב מסיבות אישיות וללא התראה מוקדמת. עדי, חסרת השכלה, נותרה המפרנסת היחידה ונאלצה להגדיל את היקף משרתה, שעד אז הכניסה לחשבונה מאות שקלים בודדים מדי חודש. תוך זמן קצר היא מצאה ג’וב פקידותי במקום אחר ובשכר מינימום – הכנסה של 2,000 שקלים בלבד.
השכר המצחיק, שאינו מספיק לקיום בסיסי, גרם לכך שהחזרי ההלוואה לא נפרעו; הבנק לא כיבד את ההוצאות השוטפות ומהר מאוד נפתחו נגדה תיקי הוצאה לפועל, שעם הזמן הצטברו לכ-150 אלף שקלים. לעדי לא נותרה ברירה אלא לעזוב את דירתה השכורה ולעבור עם בנה לביתם של הוריה. ההורים הם אנשים קשי יום שמתגוררים בשכונה נחשלת ועם זאת, הם עושים ככל יכולתם על מנת לעזור לבתם.
במהלך השנה החולפת קיבלה עדי התראות מהנושים, כמו גם איומים בצווי מאסר ובעיקולים על השכר הזעום שהיא מקבלת. לאחר שהבינה שלא תוכל להתעלם יותר מהמצב היא ניגשה להוצאה לפועל וביקשה כי זו תכריז עליה כחייבת מוגבלת באמצעים. בנוסף, היא ביקשה לאחד את תיקי ההוצאה לפועל ולקבוע צו תשלומים שיתים ליכולותיה הכספיות – 200 ש”ח מדי חודש. מאחר שלא היה ביכולתה לפנות לייעוץ משפטי היא נעזרה בסטודנט, מתנדב בהוצאה לפועל, שלרוע המזל הזין את נתוניה בצורה שגויה ובלתי מלאה. כך, למשל, לא התקבל דיווח על תשלום לגן של הילד – קרוב ל-2,000 שקלים חודשיים – ואף לא הוזכר כי הוריה של עדי נותנים לה כספים למימון חלק ניכר מהוצאות הקיום.
בסופו של ההליך, רשמת ההוצאה לפועל אמנם הכריזה על עדי כחייבת מוגבלת באמצעים אך גם קבעה צו תשלומים מופרז – 3,000 שקלים בחודש. בהסבריה טענה הרשמת, כי עדי חייבת להגדיל את היקף הכנסותיה. כאן יש לציין, כי אפילו אם עדי תועסק במשרה מלאה ותרוויח שכר מינימום, 4,000 שקלים, לא יהיה ביכולתה לשלם את מה שהוטל עליה. מי ישלם עבור גן הילדים? מי יקנה אוכל, חיתולים ותרופות?
לאחר ההחלטה בהוצאה לפועל עדי פנתה אלי בתקווה שאפעל לתיקון ההחלטה. בתחילה הנחתי שמדובר במלאכה פשוטה, שהרי תמונת המצב שעל בסיסה קיבלה הרשמת את החלטתה הייתה מוטעית. חשבתי שדי בחשיפת הנתונים החדשים כדי לתקן את העוול.
כעבור זמן קצר הוגש ערעור על צו התשלומים לבית משפט השלום, שבו תיארתי את מצבה של עדי וביקשתי לתקן את העוול ולקבוע תשלומים שיתאימו ליכולתה הכספית – 200 שקלים ולא יותר, בדיוק כפי שמקובל בנסיבות דומות. ואולם, פסק הדין שניתן עוד באותו יום קבע תשלומים חודשיים על סך 1,500 שקלים, למשך ששה חודשים בלבד – כל עוד עדי מועסקת במשרה חלקית. עוד נקבע, כי לאחר שהיקף המשרה יגדל היא תידרש לשלם 3,000 שקלים בכל חודש.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמשכורתה של עדי, לאחר קיזוז התשלום לגן הילדים, מותירה בידה 300 שקלים בחודש, וזה במקרה הטוב. עם זאת, מה שמטריד עוד יותר הוא שבמסגרת פסק הדין נאמר, כי ראוי היה לחשוף את הכנסות ההורים, שאצלם עדי כאמור מתגוררת. הדרישה מרמזת על כך שבית המשפט מצפה לכאורה כי ההורים, שמסייעים לבתם בין כה וכה, יאולצו לשלם גם את חובותיה.
בישראל 2014 ישנם צעירים רבים, בהם גם הורים לילדים, שנתמכים בהוריהם בדרכים כאלה ואחרות; המצב הכלכלי-חברתי שנוצר במדינה אינו מותיר ברירה אחרת. יחד עם זאת, האם יעלה על הדעת שההורים, שתומכים בילדיהם בשוטף, יאלצו לשלם גם את חובותיהם, אדרבה בצו בית משפט?
המקרה של עדי מבטא מגמה חדשה ומסוכנת; הורים שתומכים בילדיהם הבגירים – ובמיוחד אלו שמאפשרים לילדים להתגורר עמם – עלולים כעת להידרש להציג את פירוט הכנסותיהם בפני בית המשפט כחלק מהמערך הכולל להחזר החובות של הילדים. אם אכן כך, מדובר במצב שצריך להדהים כל בר דעת.
הכותבת היא עו”ד שמייצגת חייבים מול בנקים ונושים אחרים
קישור לכתבה בסלונה: http://saloona.co.il/shulamitschenkler/?p=4?ref=blog_main#facebook_comments